ה ד ס ה ר ו ט מ ן
בזמן ההכרזה הייתי בקיבוץ כפר גלעדי, בהכשרה של הפלמ"ח שהייתה בכוננות. לא התפרצנו בצהלות שמחה וריקודים, והשמחה הייתה מהולה בהרגשה של מתח וכוננות מאוד גבוהה, כי ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. סביבנו בגליל המערבי הייתה אוכלוסיה מאוד עוינת של ערבים, וידענו שהאנגלים לפני עזיבתם ימסרו את כל המשלטים שבידיהם לידי הערבים ובמיוחד את מבצר נבי יושע שהיה החשוב ביותר וחלש על שטח גדול ועל הדרך שהובילה עד טבריה. ואכן לאחר עזיבתם נסגרו כל הדרכים ונפסקה התנועה.
שלוש פעמים נעשו ניסיונות לכבוש את נבי יושע ורק בפעם השלישית המבצר נכבש. אני זוכרת אותנו הבנות מחכות ומצפות בכפר גלעדי לשובם של הבנים שיצאו לכבוש את המבצר בפעם השניה. ואז באו והודיעו לנו על הכישלון ועל האבדות הרבות מבני ההכשרה שלנו...
(הדסה הגיעה לפלמ"ח מת"א עם חבריה בוגרי מחנות העולים. הגדוד אליו השתייכה שירת ונלחם בפלמ"ח כשלוש שנים, רוב הזמן בגליל ועם שחרור הגליל השלים את קיבוץ מעין ברוך. את סוף שירותה עשתה הדסה בטיפול וקשר בין הנפגעים למשפחותיהם).
י צ ח ק ד נ ו ן :
15 למאי 1948 עבורי היה ערב רגיל, בו שהיתי בבית הורי בקהיר ולפנות בוקר בשעה 4:00 הופיע קצין משטרה מלווה שוטר לעצור אותי בתור ציוני בתנועות הנוער. יחד עמי נעצרו מספר רב של אנשים ונלקחנו למחנה הסגר בו נשארתי עד ספטמבר 49.
לא התכוננו ולא ידענו שתהיה הכרזה על הקמת המדינה, רק ידענו שיש מאבק מזוין בארץ. על ההכרזה נודע לנו למחרת היום שהגענו למחנה ההסגר. שמחנו מאוד אבל בגלל שהיינו טרודים בתהליך הרישום והכניסה למעצר לא התפנינו כל כך למחשבה על כך. רק לאחר זמן כששהינו במחנה הבנו את מלוא משמעות הדבר.
פ נ ח ס צ פ נ י ה :
ביום ההצבעה באו"ם הייתי כבן 11, הילד הקטן במשפחתנו. אחותי הגדולה כבר הייתה מחוץ לבית, אחד מאחי היה חבר בלח"י והשתתף בפעולות נגד האנגלים, ועוד שנים אחרים גרו בת"א, אחד מהם התגייס מאוחר יותר לצבא.
יום ההכרזה באו"ם חרות בי, עד כי כשאני נזכר בו נעשה לי עור ברווז – השמחה הייתה מעבר לכל דמיון – יש לנו מדינה!!!
ישבתי עם אבי ואמי בביתנו בירושלים, ברחוב זיכרון משה, (שנקרא היום פרי חדש) כשאנו קשובים לרדיו לתוצאות ההצבעה באו"ם. בסביבות חצות כשהודיעו ברדיו על התוצאה יצאנו לרחוב לשמוח עם האנשים ולהתבונן ברוקדים שחלקם נשארו ברחוב עד הבוקר.
התגובה להכרזה לא אחרה לבוא ומיד עם יציאת האנגלים מהארץ חסמו הערבים את הכביש לירושלים וירו על רכבים שעברו בכביש. היינו בירושלים מוקפים, מבודדים ומטווחים (לאחר מכן קראתי בעיתון שהערבים ירו על ירושלים מדי יום כ 1000 פגזים מתותחים ומרגמות).
סבלנו ממחסור גדול והגענו בסוף המצור להקצבה של 130 גרם לחם ליום, (חמישית הכיכר) אותה קבלנו לפי תלושים שחולקו לכל משפחה וכך גם את המים; כשהבריטים עזבו את ירושלים, ניתקו הערבים את הצינור שהוביל מים לירושלים. למרבה המזל היו רוב הבתים בירושלים מצוידים בבורות מים שהתושבים השכילו למלא אותם במים בעוד מועד. כל בורות המים ננעלו והמים חולקו לתושבים בהקצבה של 10 ליטר לאדם ליום לכל הצרכים. מדי יום הייתי הולך לחצר שם חולקו המים ומביא הביתה את 30 הליטרים של משפחתנו אותם הייתי סוחב בעמל רב. אבל היחסים בין האנשים היו טובים והייתה הרבה מאוד עזרה הדדית ורצון טוב.
לאבי שהיה נהג אוטובוס "המקשר" עד למצור, לא הייתה עבודה ולכן הצטרף לעובדים שסללו מסלול למנחת מטוסים קלים. הוא היה הולך לעבודתו במרחק שעת הליכה לכל כיוון ואנחנו חששנו לו מאוד, ועד שלא חזר לא הייתי שקט. באותה תקופה הוא הוריד 17 ק"ג ממשקלו.
ואכן, הסכנה הייתה גדולה מאוד; אחד הפגזים פגע בבית סמוך לביתנו ונהרגו ונפצעו כשבעה שמונה משכנינו, חלקם ילדים אתם הייתי משחק. בקיר ביתנו נוצר חור דרכו הצצתי, ולדאבוני גם ראיתי את המראה הקשה, עד שהורי משכו אותי משם.
דירתנו שכנה בקומה השנייה של הבניין ואי אפשר היה לישון בה בגלל הסכנה ולכן עברנו להתגורר בקומת הקרקע והיינו עולים רק כשהיה צריך להוריד משהו – כל זה ארך כארבעה חודשים עד שביתת הנשק הראשונה.
י ו ס י י ג ו ד ה :
הייתי בן 13, גרנו בת"א, אמא העירה אותי ואמרה שיש לנו מדינה עברית. הלכתי לקן השוה"צ שם התאספנו ויצאנו לרחובות. בכל מקום שבו התאספו אנשים היו צעקות וריקודים. היה לי חבר מחצצר, לקחנו אותו על הכתפיים וטיילנו ברחובות כשהוא מחצצר. אחר כך הגענו לכיכר מגן דוד ליד שוק הכרמל ורקדנו כמעט עד הבוקר.
לקראת הבוקר כשחזרנו לכיוון הבית, ראינו בקפה כסית את אלתרמן ושלנוסקי שיכורים ומסתובבים סהרורים לגמרי.
ד ב א נ ג ל
זה יום היסטורי בשבילי, ביום הזה החלטנו אסתר ואני להתחתן ואנחנו מציינים אותו מאז מדי שנה.
משנת 1943 עד 1946 שירתתי בצבא הבריטי ביחידת תובלה בעיקר באיטליה. ב 46 חזרתי לארץ ואחר כך לעין שמר.
ח נ ן ב ן י ה ו ד ה
בקיבוץ היה אז רדיו אחד שעמד בחדר האוכל ואינני זוכר שהקשבתי לתוצאות ההצבעה. השמועה על ההחלטה באו"ם עברה מפה לאוזן, ויחד אתה גם בקשת התנועה שנמסרה לנו מפי עזרי - מזכיר הקיבוץ אז - שאין מה לשמוח כי אנחנו הולכים לקראת ימים קשים מאוד. וכך היה – התנהגנו על פי צו התנועה.
תודה להדסה, יוסי, חנן, צפניה ודב על השיתוף - התעניינה נורית
בזמן ההכרזה הייתי בקיבוץ כפר גלעדי, בהכשרה של הפלמ"ח שהייתה בכוננות. לא התפרצנו בצהלות שמחה וריקודים, והשמחה הייתה מהולה בהרגשה של מתח וכוננות מאוד גבוהה, כי ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. סביבנו בגליל המערבי הייתה אוכלוסיה מאוד עוינת של ערבים, וידענו שהאנגלים לפני עזיבתם ימסרו את כל המשלטים שבידיהם לידי הערבים ובמיוחד את מבצר נבי יושע שהיה החשוב ביותר וחלש על שטח גדול ועל הדרך שהובילה עד טבריה. ואכן לאחר עזיבתם נסגרו כל הדרכים ונפסקה התנועה.
שלוש פעמים נעשו ניסיונות לכבוש את נבי יושע ורק בפעם השלישית המבצר נכבש. אני זוכרת אותנו הבנות מחכות ומצפות בכפר גלעדי לשובם של הבנים שיצאו לכבוש את המבצר בפעם השניה. ואז באו והודיעו לנו על הכישלון ועל האבדות הרבות מבני ההכשרה שלנו...
(הדסה הגיעה לפלמ"ח מת"א עם חבריה בוגרי מחנות העולים. הגדוד אליו השתייכה שירת ונלחם בפלמ"ח כשלוש שנים, רוב הזמן בגליל ועם שחרור הגליל השלים את קיבוץ מעין ברוך. את סוף שירותה עשתה הדסה בטיפול וקשר בין הנפגעים למשפחותיהם).
י צ ח ק ד נ ו ן :
15 למאי 1948 עבורי היה ערב רגיל, בו שהיתי בבית הורי בקהיר ולפנות בוקר בשעה 4:00 הופיע קצין משטרה מלווה שוטר לעצור אותי בתור ציוני בתנועות הנוער. יחד עמי נעצרו מספר רב של אנשים ונלקחנו למחנה הסגר בו נשארתי עד ספטמבר 49.
לא התכוננו ולא ידענו שתהיה הכרזה על הקמת המדינה, רק ידענו שיש מאבק מזוין בארץ. על ההכרזה נודע לנו למחרת היום שהגענו למחנה ההסגר. שמחנו מאוד אבל בגלל שהיינו טרודים בתהליך הרישום והכניסה למעצר לא התפנינו כל כך למחשבה על כך. רק לאחר זמן כששהינו במחנה הבנו את מלוא משמעות הדבר.
פ נ ח ס צ פ נ י ה :
ביום ההצבעה באו"ם הייתי כבן 11, הילד הקטן במשפחתנו. אחותי הגדולה כבר הייתה מחוץ לבית, אחד מאחי היה חבר בלח"י והשתתף בפעולות נגד האנגלים, ועוד שנים אחרים גרו בת"א, אחד מהם התגייס מאוחר יותר לצבא.
יום ההכרזה באו"ם חרות בי, עד כי כשאני נזכר בו נעשה לי עור ברווז – השמחה הייתה מעבר לכל דמיון – יש לנו מדינה!!!
ישבתי עם אבי ואמי בביתנו בירושלים, ברחוב זיכרון משה, (שנקרא היום פרי חדש) כשאנו קשובים לרדיו לתוצאות ההצבעה באו"ם. בסביבות חצות כשהודיעו ברדיו על התוצאה יצאנו לרחוב לשמוח עם האנשים ולהתבונן ברוקדים שחלקם נשארו ברחוב עד הבוקר.
התגובה להכרזה לא אחרה לבוא ומיד עם יציאת האנגלים מהארץ חסמו הערבים את הכביש לירושלים וירו על רכבים שעברו בכביש. היינו בירושלים מוקפים, מבודדים ומטווחים (לאחר מכן קראתי בעיתון שהערבים ירו על ירושלים מדי יום כ 1000 פגזים מתותחים ומרגמות).
סבלנו ממחסור גדול והגענו בסוף המצור להקצבה של 130 גרם לחם ליום, (חמישית הכיכר) אותה קבלנו לפי תלושים שחולקו לכל משפחה וכך גם את המים; כשהבריטים עזבו את ירושלים, ניתקו הערבים את הצינור שהוביל מים לירושלים. למרבה המזל היו רוב הבתים בירושלים מצוידים בבורות מים שהתושבים השכילו למלא אותם במים בעוד מועד. כל בורות המים ננעלו והמים חולקו לתושבים בהקצבה של 10 ליטר לאדם ליום לכל הצרכים. מדי יום הייתי הולך לחצר שם חולקו המים ומביא הביתה את 30 הליטרים של משפחתנו אותם הייתי סוחב בעמל רב. אבל היחסים בין האנשים היו טובים והייתה הרבה מאוד עזרה הדדית ורצון טוב.
לאבי שהיה נהג אוטובוס "המקשר" עד למצור, לא הייתה עבודה ולכן הצטרף לעובדים שסללו מסלול למנחת מטוסים קלים. הוא היה הולך לעבודתו במרחק שעת הליכה לכל כיוון ואנחנו חששנו לו מאוד, ועד שלא חזר לא הייתי שקט. באותה תקופה הוא הוריד 17 ק"ג ממשקלו.
ואכן, הסכנה הייתה גדולה מאוד; אחד הפגזים פגע בבית סמוך לביתנו ונהרגו ונפצעו כשבעה שמונה משכנינו, חלקם ילדים אתם הייתי משחק. בקיר ביתנו נוצר חור דרכו הצצתי, ולדאבוני גם ראיתי את המראה הקשה, עד שהורי משכו אותי משם.
דירתנו שכנה בקומה השנייה של הבניין ואי אפשר היה לישון בה בגלל הסכנה ולכן עברנו להתגורר בקומת הקרקע והיינו עולים רק כשהיה צריך להוריד משהו – כל זה ארך כארבעה חודשים עד שביתת הנשק הראשונה.
י ו ס י י ג ו ד ה :
הייתי בן 13, גרנו בת"א, אמא העירה אותי ואמרה שיש לנו מדינה עברית. הלכתי לקן השוה"צ שם התאספנו ויצאנו לרחובות. בכל מקום שבו התאספו אנשים היו צעקות וריקודים. היה לי חבר מחצצר, לקחנו אותו על הכתפיים וטיילנו ברחובות כשהוא מחצצר. אחר כך הגענו לכיכר מגן דוד ליד שוק הכרמל ורקדנו כמעט עד הבוקר.
לקראת הבוקר כשחזרנו לכיוון הבית, ראינו בקפה כסית את אלתרמן ושלנוסקי שיכורים ומסתובבים סהרורים לגמרי.
ד ב א נ ג ל
זה יום היסטורי בשבילי, ביום הזה החלטנו אסתר ואני להתחתן ואנחנו מציינים אותו מאז מדי שנה.
משנת 1943 עד 1946 שירתתי בצבא הבריטי ביחידת תובלה בעיקר באיטליה. ב 46 חזרתי לארץ ואחר כך לעין שמר.
ח נ ן ב ן י ה ו ד ה
בקיבוץ היה אז רדיו אחד שעמד בחדר האוכל ואינני זוכר שהקשבתי לתוצאות ההצבעה. השמועה על ההחלטה באו"ם עברה מפה לאוזן, ויחד אתה גם בקשת התנועה שנמסרה לנו מפי עזרי - מזכיר הקיבוץ אז - שאין מה לשמוח כי אנחנו הולכים לקראת ימים קשים מאוד. וכך היה – התנהגנו על פי צו התנועה.
תודה להדסה, יוסי, חנן, צפניה ודב על השיתוף - התעניינה נורית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה